הבונד

פרופ' סמואל קאסוב

בשנת 1897, באותה שנה שבה כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון, ארגנה קבוצת רדיקלים יהודים את הבונד היהודי בווילנה. שני המפגשים היו שונים לגמרי. הרצל שכר את קזינו באזל האלגנטי, דרש מהנציגים ללבוש מעילי בוקר וכובעים עליונים, ושלט בכריזמה ובנאומיו המלוטשים.

מה שקרה בווילנה היה שונה מאוד: לא היה קזינו, לא מעילים ועניבות נחמדים, לא תרועות. תריסר מהפכנים יהודים קשוחים - ששמותיהם כיום נשכחים ברובם - החליקו לבית עץ רעוע שלא היו בו רהיטים מלבד שני כיסאות, מיטת יחיד ותמונה של קארל מרקס על הקיר. כשישבו על הרצפה והתווכחו במשך ימים וימים, כולם ידעו שהמשטרה החשאית הצארית שמה מחיר על ראשם ורבים יגיעו לגלות סיבירית. היום כל יהודי יודע קרוא וכתוב שמע על הרצל, חיים ויצמן ודוד בן גוריון בעוד שמותיהם של ארקדי קרמר וג'ון מיל נשכחים במידה רבה.

גברים ונשים אלה ידעו שהעובדים היהודים באימפריה הרוסית כועסים ומוכנים להילחם. הם סבלו מדיכוי רב: כפועלים, כיהודים, ועבור רבים, כנשים. הם גרו בשכונות העוני הגולמיות של ורשה, לודז' ווילנה, שם עבדו במפעלי בגדים וטקסטיל ועבדו 16 שעות ביום. הממשלה בזה אותם כי הם יהודים ואילו מעמד הביניים היהודי הביט בהם מזלזל כי הם חסרי השכלה ועניים. כשהם נאבקו למצוא פיסת כבוד האדם, הם נאלצו כל הזמן לחצות את הקו הדק מאוד שהפריד בין העניים היהודים העירוניים מהעולם התחתון שניהל בתי בושת ומחבטי הגנה בגטאות העיר החדשים והקשוחים האלה.

באותו שבוע בווילנה התווכחו המהפכנים היהודים הללו על שאלה בסיסית אחת. האם לעובדים היהודים יש מפלגה משלהם או שהם פשוט צריכים להצטרף לתנועות הסוציאליסטיות הרוסיות והפולניות? השמאל הלא-יהודי דחה בתוקף את הרעיון שעובדים יהודים צריכים להקים ארגון משלהם. לנין הלך בעקבות מרקס: היהודים לא היו אומה, יידיש לא הייתה שפה ובבוא המהפכה, היהודים היו מתבוללים בשמחה. המהפכנים היהודים שהקימו את הבונד לא היו בטוחים בדיוק לאן הם הולכים. מעטים מהם דיברו יידיש שוטפת וכולם היו שמאלנים מיליטנטיים שבזו את הדת היהודית וללאומיות היהודית. אבל משהו הטריד אותם. זו הייתה עובדה שבמזרח אירופה היו מיליוני יהודים, שהם דיברו יידיש ושהם עם. מדוע המהפכה תבטיח שחרור לפולנים ולרוסים ולדרוש מהיהודים פשוט להיעלם? לא, גם הם היו זקוקים למפלגה משלהם כדי להילחם על זכויותיהם ולדבר איתם בשפתם שלהם. באותן שנים ראשונות הצהירו מייסדי הבונד שלא אכפת להם אם היהודים נטמעו מרצונם או שכחו את היידיש. זה היה עניינם של הפועלים היהודים. אבל אף אחד לא צריך לומר להם שיש להם פחות זכות לתרבותם מאשר לאחיהם הלא יהודים.

במינסק, בווילנה, בוורשה ובלודז' הבונד החל במהירות לצבור פופולריות. היא ארגנה איגודים, הובילה שביתות ונתנה לעובדים יהודים - גברים ונשים כאחד - נחישות חדשה להילחם למען חיים טובים יותר. העובדים לא נלחמו רק במעסיקים. הם תקפו גם את הסרסורים ואת בתי הבושת שסימלו את השפלת העניים היהודים. בשכונות העוני היהודיות העגומות, המתיחות הסלימה במהירות בין הבונדיסטים לעולם התחתון היהודי, שהתרעמו על המתחרה החדש והמטריד הזה על השלטון ברחוב.

בצירוף מקרים גורלי, עלייתו של הבונד התרחשה במקביל לעלייתה של ספרות יידיש מודרנית. לבונד ולסופרים היידיש היו אג'נדות שונות מאוד, אך הם חלקו אינטרס משותף בהפצת התרבות החדשה. הבונד החל להוציא מהדורות זולות של ספרי יידיש חדשים ועודד עובדים לדון בהם. אם העובד היהודי היה מכבד את שפתו, היה לו יותר כבוד לעצמו. באותו אופן, כאשר י.ל פרץ ואחרים החלו להילחם למען תיאטרון יידיש רציני יותר, מצא בבונד בעל ברית מוכן. הבונד, כמו גם הציונים הפועלים, לא יחסכו כל מאמץ להילחם למען בתי הספר היידיש ועל ספרות היידיש - משנותיו הראשונות ועד השואה.

בשנת 1902 קיבל הבונד את השהיד הראשון שלו. באותה שנה, ביום מאי, עצרו השלטונות הרוסיים מספר עובדים יהודים ופולנים שהפגינו נגד הממשלה. המושל הרוסי הורה להכות את הפועלים היהודים בכלא. סנדלר יהודי זועם, הרשקה ליקרט, ניסה להתנקש במושל הרוסי. הוא נעצר, נידון למוות ונתלה. על הגרדם הוא התמודד באומץ מול התליין וסירב לשירותיו של רב. עד מהרה שרו פועלים יהודים משני צידי האוקיינוס את הבלדה של הרשקה לקרט:

אוי ברידר מזולט מיר נישט פרגסן: הם שטריק לך אבל צבעים חמים יכולים להיות: אל תשכח אותי ואת החבל שהם שמו סביב צווארי: az nekome zolt ir nemen far alts (אחים, אל תשכחו אותי ואת החבל שהם שמו סביב צווארי. אני אשאיר צוואה, ואתה תנקום)

לא עבר זמן רב עד שהבונד מצא את עצמו בקרב מגעיל עם ולדימיר לנין, מייסד הבולשביזם המודרני. לנין בז את הבונד משתי סיבות. ראשית הוא זלזל במה שכינה הלאומיות היהודית שלה ושנית, הבונד איים על תוכניתו לארגן מרקסיסטים רוסים במפלגה מרוכזת וממושמעת היטב. הבונד רצה מפלגה רופפת ומבוזרת - מאורגנת על פי קווים לאומיים - שבה העובדים יקבלו החלטות משלהם ולא יקבלו פקודות מוועדה מרכזית לניניסטית. הוא גם התעקש שהשמאל הרוסי יכיר בזכותם של היהודים לאוטונומיה ארגונית ותרבותית. באירוע חופשי רועש שהתרחש בשנת 1903 במהלך הקונגרס השני של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, הצליח לנין לבודד את הבונד. אפילו מתנגדיו המרקסיסטים של לנין לא יכלו לסבול את התעקשותו של הבונד שהיהודים הם לאום נפרד שמגיע לו ארגון נפרד בתוך המפלגה. "בונדיסט", לעג ג'ורג'י פלחנוב, "היה ציוני שפחד ממחלת ים".

מבודד משאר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, הבונד מצא את עצמו לבדו במהלך המהפכה הרוסית של 1905. רבים כינו את השנים 1903-1906 תקופת ההרואה הגדולה הראשונה של הבונד, כאשר המפלגה נלחמה בקוזקים ובפוגרומיסטים ברחובות ורשה, לודז' ועיירות קטנות רבות. מאות נפלו על המתרסים ואפילו יהודים ממעמד הביניים שלא אהבו את הבונד זכו לכבוד טינה לאומץ לבו ולנחישותו להגן על כבודו היהודי. אבל לבידוד היה מחיר נהדר. הבונד עמד בפני דילמה בסיסית. בתוך מחנה השמאל היא עוררה חשד כמפלגה לאומית יהודית. אבל מפלגות יהודיות אחרות ראו בה קבוצה מסוכנת שמעמידה את האינטרסים המעמדיים לפני האינטרסים הלאומיים.

מראשיתו כמפלגה, אם כן, הבונד מצא את עצמו כובש את המרחב הלא בטוח והמשתנה בין שני קטבים: אינטרנציונליזם שמאלני ולאומיות יהודית. השמאל הציע בעלי ברית לא יהודים רבי עוצמה ולשים קץ לבידוד הפועלים היהודים. מה, אחרי הכל, יוכלו העובדים היהודים לקוות להשיג בעצמם? אבל גם השמאל הרוסי וגם השמאל הפולני דרשו מחיר שהבונד לא יכול היה לשלם: התבוללות. הבונד יצטרך לוותר על התעקשותו כי יהודים ראויים לאוטונומיה תרבותית לאומית.

התעקשות זו על אוטונומיה לאומית-תרבותית תהפוך לאחת הדרישות העיקריות של הבונד. במזרח אירופה, ציין הבונד, הלאומים לא חיו בקבוצות מתוחכמות בקפידה. בכל רחבי מזרח אירופה חיו לאומים שונים יחד. למרות שהיהודים היו לאום חוץ-טריטוריאלי מרכזי, הם לא היו היחידים. הפיכת זכויות לאומיות לתלויות בשטח יהיה מתכון לאסון ושפיכות דמים. רק נכונות כללית לאפשר לכל הלאומים לשמור על בתי ספר ומוסדות תרבות משלהם בכל מקום שבו הם גרים יכולה להבטיח דו קיום הרמוני באירופה סוציאליסטית עתידית. שנים לאחר מכן האירועים ביוגוסלביה לשעבר הדגישו עד כמה החששות של הבונד חמורים היו.

אם הבונד הביט ימינה, הוא ניצב מול הציונים והאורתודוקסים. פעמים רבות, כאשר היהודים היו בצרות, הבונד היה נתקל בלחץ לאמץ את "קלל ישרואל" או להקים חזית לאומית מאוחדת עם מפלגות יהודיות אחרות. אבל קורס זה נשא גם סכנות בלתי מתקבלות על הדעת. הבונד ראה בשיתוף פעולה עם מפלגות יהודיות אחרות התחלה מסוכנת של מדרון חלקלק שאיים על אובדן היושרה והקוהרנטיות האידיאולוגית. רק על ידי שמירה על מפלגה מרקסיסטית מכוונת מעמדות יכול הבונד למצוא את הנישה שלו ולהדגיש את טענתו להיות המפלגה היהודית היחידה שיש לה לפחות סיכוי כלשהו למצוא בנות ברית לא-יהודיות.

עם הזמן פיתח הבונד מערכת יחסים מורכבת מאוד ללאומיות היהודית. כדי להשאיל כמה ביטויים יהודיים מסורתיים, הבונד הבחין בין "התורה הכתובה" ל"תורה שבעל פה", בין מה שהוא הטיף לבין מה שהוא נהג. הבונד הטיף לבוז ללאומיות היהודית וסירובו הנחרץ לעבוד עם מפלגות יהודיות אחרות. אבל במציאות הבונד התגלה כמגן רב עוצמה של כבוד יהודי וזכויות יהודים. בתיאוריה זו הייתה מפלגת מעמד הפועלים, שדאגה רק לנושאים מעמדיים. בפועל, היא קמה להגן על יהודים רבים אחרים. בשנות השלושים, כשהאנטישמיות הסלימה בפולין, ארגנו בונדיסטים קשוחים קבוצות לחימה שהתמודדו עם הבריונים שתקפו חסידות קפטנית בפארקים עירוניים וסטודנטים יהודים ממעמד הביניים באוניברסיטאות באולמות הרצאות.

כתוב מתאים לבונד יהיה ללא ספק מכתב ההתאבדות של שמול זיגילבוים, שהתאבד בלונדון בשנת 1943 כמחאה על חוסר נכונותו של העולם החיצון לעצור את רצח יהדות פולין. זיגילבוים היה אחד ממנהיגי הבונד הפולני בין המלחמות והיה פעיל באיגודים, במועדוני התרבות ובמחנות הקיץ שהקים הבונד לילדים יהודים עניים. לפני שהרג את עצמו הוא כתב את זה:

"אני כבר לא יכול לשתוק. אני לא יכול לחיות כששרידי העם היהודי בפולין, אותו אני מייצג, מושמדים בהתמדה. חבריי בגטו ורשה נפלו עם נשק בידיהם, במאבק ההרואי האחרון. לא התמזל מזלי למות כפי שהם מתו ויחד איתם. אבל אני שייך להם ולקברי ההמונים שלהם. במותי אני מבקש להביע את מחאתי הנמרצת נגד האדישות שבה העולם מתייחס ומתפטר לטבח העם היהודי".

בין הקמתו בשנת 1897 לשואה, הבונד התמודד עם משברים רבים. אחד הגרועים ביותר הגיע לאחר המהפכה הבולשביקית בשנת 1917, כאשר לנין דחה את התחננות הבונדיסטיות לחסוך את המפלגה ולתת לעובדים היהודים לשמור על זהותם הנפרדת. הוא נתן להם רק ברירה אחת: להצטרף למפלגה הקומוניסטית ללא תנאים. בברית המועצות נעלם הבונד ורבים ממנהיגיו לשעבר נספו במרתפי ההוצאה להורג של סטלין בשנות השלושים.

מה שנשאר מהבונד פרח בפולין שבין המלחמות. חברים רבים עזבו את הבונד למפלגה הקומוניסטית אך אלה שנותרו נאלצו להגדיר מה הפריד ביניהם מהקומוניזם. הבונד הפך לתומך מרכזי בסוציאליזם הדמוקרטי ותמיכה רבת עוצמה באיגודים יהודיים, מועדוני ספורט ובתי ספר ליידיש.

הבונד מילא גם תפקיד מרכזי בקידמותן של נשים יהודיות. בשום תנועה פוליטית יהודית מודרנית אחרת לא היה לנשים מקום חשוב כמו בבונד, שמנהיגיו העיקריים כללו את אסתר פרומקינה, אנה הלר, סופי נובוגרודזקה ופטי קרמר. שיר בונדיסטי פופולרי היה Arbeter Froyen (נשים עובדות)

אתן נשים עובדת/נשים סובלנות/נשים שנמוכות בבית ובטחנות/למה שלא תעזרו לנו בבניית המקדש/של חופש ושמחה שיסיימו את מחלות העולם/

השפעת הבונד נמשכה הרבה מעבר לפולין. בונדיסטים לשעבר סייעו בהקמת תנועת העבודה היהודית בארצות הברית וארגנו את מעגל הפועלים. איגודי מחטים כמו עובדי הבגדים הממוזגים ו- ILGWU שיקפו את השפעתם של מייסדיהם הבונדיסטים. מלבד הלחימה בנושאי לחם וחמאה, איגודים אלה בנו לולים ונאבקו לתת לעובדים הזדמנויות תרבותיות וחינוכיות.