אטר

"עתר" כתבה את האוטוביוגרפיה שלה בפולנית בשנת 1939, בגיל 18, כחלק בתחרות מאמרים בחסות מכון ייווו למחקר יהודי. YIVO, ששכנה אז בווילנה שבפולין, הזמין צעירים יהודים פולנים בגילאי 16 עד 22 לכתוב ולשלוח את סיפורי חייהם.

מבוא

אני נכנס לכיתה א' ומתיידד

עתר הייתה בתו של רב בעיירה קטנה בסביבת סטניסלאוב שבפולין.

כשהייתי בן חמש, אבא התחיל ללמד אותי אלפ-ביס. התקדמתי טוב, ותוך שנה התחלתי ללמוד את תורה. במקביל התחלתי ללמוד פולנית ואריתמטיקה. החברים שלנו אמרו שיש לי "ראש טוב על הכתפיים".

[...] אחותי ואני הלכנו למנהל בית הספר היסודי המקומי והיא אמרה לו שאני רוצה להתקבל לכיתה ב'. הבמאי אמר שזה יעלה חמש עשרה זלוטי. הוא יעץ שאעשה טוב יותר בכיתה א', כי הייתי כל כך צעיר. למחרת התחלתי ללמוד בכיתה א'. בבית לימדו אותי לכתוב את השנה, 1928, על עטיפות מחברות בית הספר שלי, ומאז והלאה הצלחתי לזהות תאריכים.

ברגע שנכנסתי לכיתה א' הרגשתי בבית, כי ראיתי כל כך הרבה פרצופים מוכרים. הכל בא לי בקלות, חוץ מזה שלא ידעתי לדבר פולנית. אבל מהר מאוד למדתי את השפה, ובית הספר היה כיף בשבילי.

התקרבתי עם נוסיה זוסמן, בתו של הרוקח. הייתי אוסף אותה כל יום בדרך לבית הספר, ואחרי הלימודים היא הייתה מלווה אותי הביתה. למדתי ממנה לדבר פולנית, כי למרות שהיא יהודייה היא לא ידעה יידיש. אהבתי ללכת לביתה כי תמיד הייתה להם הרבה חברה. דודתה, אשתו של ד"ר קנריינשטיין, הייתה מבקרת את בנה ג'ולק, שהיה צעיר מאיתנו. מיס רייך, מורה, הייתה באה עם תלמידה איגנס, שהיה מבוגר מאיתנו, ואשתו של ד "ר טופף הייתה באה גם עם בתה פלישיה, שהלכה איתנו לבית הספר. הבעיה היחידה הייתה שהייתי צריך לחזור הביתה לפני זמן התה, כי לא רציתי לאכול בלי...כשר מזון.

טקס חגיגת סיום ספר תורה

כשעטר הייתה עדיין ילדה קטנה, חגיגה דתית עשתה עליה רושם גדול:

באותה תקופה משפחתנו חגגה אירוע שראיתי בו רק פעם אחת בחיי. סבא הזמין סופר לכתוב תורה המגילה, והיא הושלמה בדיוק בזמן הזה.

המשפחה שלנו חגגה אירוע שראיתי בו רק פעם אחת בחיי

אורחים רבים התאספו לטקס ההקדשה. בערב הייתה ארוחת ערב, והחגיגה נמשכה עד מאוחר מאוד בלילה. התהלוכה שנשאה את ספר התורה מביתו של סבא לבית הכנסת הייתה יפה. אורחים מכובדים ליוו את התורה תחת חופה. לצידם נשאו אנשים נרות והדליקו ניצוצות. האיכרים שמרו על מרחק; אף אחד מהם לא העז להתקרב. במשך זמן רב לאחר מכן חלמתי כל לילה על הקדשת התורה.

במשך מספר שנים שימש אביו של עתר באופן לא רשמי כרב העיירה משום שהרב הרשמי היה זקן וחולה. עם מותו של הרב הזקן החלו חברי הקהילה היהודית להילחם על מי ירש אותו.

ראש הנהגת הקהילה היהודית פרסם בעיתונים פרסומת לרב חדש. פאפא פרסם הודעה בעיתונים שהוא גר בק' ומשמש כרב למעלה מעשר שנים, וביקש שאף אחד לא יגיש מועמדות לתפקיד כאן. הוא גם שלח את כל אישורו למנהיגי הקהילה היהודית והגיש את מועמדותו. היא נדחתה מיד.

שני פלגים נפרדים נוצרו בעירנו: האחד היה "מפלגת הרב", השני היה "מפלגת הלר". הבחירות נערכו בסוף החורף. בינתיים נפתחו פעולות משפטיות שונות. חברי כל מפלגה התלוננו על ההתעללויות והעבירות שסבלו. פאפא נקרא גם בכמה תביעות, והוגשו גינויים בכמה שיותר משרדים מנהליים.

כל ערב אנשים היו באים לביתנו כדי לתכנן אסטרטגיות משפטיות. הבית שלנו נודע בשם המטה. הקדשתי את כל תשומת ליבי ואנרגיי למקרים האלה, עליהם הפכתי לבקיא מאוד. ידעתי מתי ואיך לקרוא לערעורים, ביטול וביטול, איך להגיש תלונות ולהכין בקשות ועתירות. אפילו שיננתי כמה מהחוקים [...]

באביב 1936 חלה ד"ר קנריינשטיין - אחת הדמויות הפוליטיות המקומיות החשובות ביותר, שהסתכלנו אליהם בתקווה רבה -. הוא נלקח לבית החולים בנדוורנה ומת שם ב -30 באפריל. העיירה נכנסה לאבל. כמעט באותו הרגע שבו הוחזרה גופתו של ד"ר קנריינשטיין לעיר, הגיע הרב החדש שנבחר מהצד השני של העיר. באותו יום נראה לי שאשתגע מייסורים. טבעתי בדמעות.

המפלגה היריבה ניצחה. לא נותרה תקווה. אבא ניסה לתקן עם מנהיגי הקהילה היהודית, אבל זה לא עבד. ואז פוטר הסיבוב האחרון. כשבועיים לאחר מכן שאוות, אבא נסע לעיר הולדתו אוטיניה כדי ללמוד את כללי השחיטה הכשרה מקשיש שויכחות מי הוא הכיר. ביום שאבא הלך, אחותי הצעירה לקחה את הכסף היחיד שנשאר בבית לקרנבל בית ספר. אחותי הגדולה עבדה בחנות, ושכרה תמך במשק הבית.

לילה אחד הרב החדש נשבר חלונותיו

המצב שלנו משך תשומת לב. צעירים, שבאופן כללי אינם קשורים במיוחד לדת או אפילו אנטי-דתיים, הפכו ידידותיים ועוזרים מאוד. אפילו כמה קתולים התעניינו בנו. לילה אחד הרב החדש נשבר חלונותיו. כשניסה לצאת לטיול בערב, הוא נזרק באבנים.

אבי הופך לשויכת

כאשר אביו של עתר הפסיד במלחמתו להפוך לרב העיירה, עזב את העיר כדי לקבל הכשרה כשויכת, שוחט פולחני.

[...] אבא שלח הודעה שהוא יחזור ל- K למחרת תשעה באב . כמעט כל העיר חיכתה שהאוטובוס שלו יגיע. כשאבא ירד מהאוטובוס אנשים הצטופפו כדי לברך אותו, ואז כולם ליוו אותו הביתה. מישהו אמר לי ששתי צעירות שביקרו את ק. באותה תקופה הניחו כי נהדר הרבי הגיע לעיר.

עד מהרה אנשים החלו להביא את העופות שלהם לאבא כדי לשחוט אותם. זה נתן להם סיפוק רב כמו שאנשים אדוקים קיבלו פעם כשהביאו מנחות קורבנות למקדש העתיק [...]

עבודתו של אבי בתור שויכחות פגע באינטרסים של מנהיגי הקהילה היהודית. הם לחצו על השריף בנדוורנה להטריד את אבי. (האיש שהיה אז שריף נידון מאוחר יותר לכמה שנות מאסר בגין הונאה.) פעם הגיע שוטר ודרש לראות את סכין השחיטה של אבא. כשזה הוצג לו, השוטר לקח אותו משם. בפעם השנייה החל השוטר לחפש את הסכינים בעצמו.

זה היה כמעט ראש השנה, תקופה בה נשחטים בעלי חיים רבים, אך השנה היה צריך לבצע את השחיטה במקומות נסתרים. השריף הוציא קנסות לאבא שלי, ועררנו עליהם בבית המשפט.

לפני יום כיפור היה גם הרבה שחיטה לעשות. הנחנו שמנהיגי הקהילה היהודית ילחצו על המשטרה להתערב, וכנראה שהם הסכימו לעשות זאת. אבא היה שובח במקומות סודיים, שאותם שינה לעתים קרובות, כי הם התגלו שוב ושוב. החל מרדף מלא, שכלל את כל כוח המשטרה. עמדתי ברחוב מול הבית שלנו והתבוננתי בתנועות המשטרה. ואז אחד מהם ניגש אלי והורה לי לתחנת המשטרה, כי "ריגלתי" אחריו. הלכתי.

השעה הייתה שבע וחצי בבוקר. בינתיים עקבו אחר אבא יותר ויותר. הוא ברח לכפר סמוך, מונסטרצ'אני, ולאחר מכן הלך לכפר אחר, דזויניאץ, שם קיבל עגלות של עופות מהעיר.

הוחזקתי בתחנת המשטרה עד הצהריים. הם בטח ציפו שאבא יבוא לקחת אותי, ואז יוכלו לעצור אותו; הבנתי את זה מכמה מילים ששמעתי בחדר סמוך. כששוחררתי אנשים הגיעו לפגוש אותי. בפעם הראשונה אנשים שמחו לראות אותי. אבא חזר הביתה בשעה עשר בלילה.

במשך כעשר שנים היו לנו גורדוניה, חיתדות ופרייהייט ב ק. החברות שלי מבית הספר הפכו לחברות בארגונים האלה כשהיו בערך בנות אחת-עשרה או שתים עשרה. לא הצטרפתי לאף אחד מהם, כי ידעתי שההורים שלי יתנגדו.

ככל שלמדתי יותר על אידיאולוגיות יהודיות שונות, התחלתי להישען לעבר הרוויזיוניסטים

ככל שהתבגרתי ולמדתי יותר על אידיאולוגיות יהודיות שונות, התחלתי להישען לעבר הרוויזיוניסטים. הגורדוניסטים ידעו שאני לא מסכים איתם, אבל זה לא מנע ממני להיות החברים הכי טובים של חבריי לבית הספר שהיו בגורדוניה [...]

אני מקווה שאוכל להמשיך את החינוך שלי

עטר מסיים בית ספר יסודי ומתקבל לפרסומת אולם התעמלות (המקבילה לבית ספר תיכון מקצועי).

עכשיו כשזה באמת עמד לקרות, ההורים שלי אמרו לי שאני יכול ללכת לבית הספר רק אם אפשר לסלוח לי בשבתות. הייתי נותן שיעורים פרטיים כדי להתמודד עם בעיית הכסף, והייתי מקבל גם קצת אוכל מהבית.

ביום הראשון לשיעורים הגשתי בקשה להתנצל מהלימודים בבית הספר בשבתות. שלושה ימים לאחר מכן, באחת ההפסקות, הודיע לי מורה שהמנהל לא יענה לבקשתי, מכיוון ש"תקנות בית הספר מחייבות את כל התלמידים להשתתף בשבתות". למרות זאת, הלכתי למנהל, אבל הוא אמר לי את אותו הדבר באופן אישי. כשהלכתי למשרד לאסוף את תעודות הדוח הישנות שלי, המזכירה ניסתה לשכנע אותי להישאר בבית הספר, כי ברגע שעזבתי לעולם לא יורשה לי לחזור. אבל לא היססתי אפילו לרגע. בערב חזרתי הביתה [...]

למרות הכישלון הזה, אטר ממשיכה לקוות שהיא תוכל ללמוד בבית הספר התיכון. היא לומדת לבחינות הכניסה לבדה.

לפני כמה שבועות, אחותי פתחה חנות בגדים קטנה, ועכשיו היא תוכל לעזור לי. הבטחתי לעצמי שלא משנה כמה אצליח ללמוד לבחינה במהלך החופשה הזו, אני אלך ואקח אותה. ואם אעבור, אני אשאר בסטניסלאוב ואלמד בבית הספר. אני אשאר גם אם אצטרך לפרנס את עצמי על ידי מתן שיעורים. אחרי הכל, הגיע הזמן, בגיל שבע עשרה, בשבילי להיות בשנה השלישית של אולם התעמלות . אם אי פעם אסיים את הלימודים, אוכל להכריז את ההצהרה הנועזת שהגעתי לקוטב הצפוני בקצב של חילזון.

מעולם לא הייתה לי חופשה נוראית כמו זו השנה, כי נראה לי שחוסר הוודאות הוא הסבל הגרוע ביותר האפשרי. כל היום אותה מחשבה מתנגשת בראשי: האם אעבור? פעמים רבות ביום אני מדקלם לעצמי את שירו של ג'וליאן טווים, "אם רק..." אני קורא לזה "תקווה". זה הולך ככה:

ואם כלום? ואם לא?
הורעלתי על ידי אשליה
הו הבהירות שלך, הו אתה תוהה,
ומורעל עכשיו חולמים על:
ואם לא?
אז... חבל.

אבל אם משהו? אבל אם כן?
שחר על כנפי היונים
מעלה את העולם
פרג אדום,
כי אם כן,
אז... אלוהים שלי?

#7: מה קרה לאטר?

לא ידוע אם איטר שרד את מלחמת העולם השנייה ואת השואה. קרובי משפחתה מעבר לים מעולם לא שמעו ממנה שוב אחרי 1939.